סדרת מאמרים בנושא –
רגשות אשמה בקרב הורים – האם זה מועיל?
מאמר 2 - מדוע הורים מרגישים כי הם אשמים, ולא רק טועים?
במאמר הקודם דיברנו על כך שהורים רבים חשים רגשות אשמה, וזאת על-אף השקעתם הרבה בחינוך ילדיהם. הזכרנו את הספרות העניפה בנושא, ואת המבנה החוזר על עצמו וכולל הסברים סיבתיים להתנהגות הילדים, ומתן עצות להורים. ההורים חשים כי יש דרך מסוימת ונכונה בה עליהם לנקוט כדי לגרום לילדיהם לשתף פעולה. אולם, הם לא חשים כי הם טועים אלא אשמים.
ואת הסיבות לכך נבחן במאמר זה.
אנשים חשים רגשות אשמה כאשר
• · בדרך כלל, כאשר פוגעים באדם אחר.
• · אדם החש רגשות אשמה בד"כ חש כי הוא עבר עבירה כלשהיא.
• וכי הוא אחראי לנזק כתוצאה מפעולתו או ממחדליו.
כלומר, יש לכך 2 סיבות על-פי ההגדרה דלעיל:
• ההורה חש כי הוא עובר עבירה כלשהיא.
• ההורה מרגיש שהוא פוגע בילדיו וגורם להם נזק, ושהוא אחראי לנזק.
השאלה המתבקשת והנשאלת כאן היא: איך יתכן שהורים, שבאופן טבעי אוהבים את ילדיהם מרגישים שהם עלולים לפגוע בילדיהם או שהם פגעו בהם ושהם עלולים לגרום לילדיהם נזק או שכבר גרמו? ואיך יתכן שבמהלך גידול ילדיהם הם חשים כי הם עוברים עבירה?!
ונתחיל עם הפחד מפגיעה ומגרימת נזק.
המקור לתחושת הפחד מנזק שהורה עלול לעשות או שכבר עשה מקורו בראשית התפתחות הפסיכולוגיה כמדע לפני כמאה שנה ועד היום.
1. אחריות לנזק
• התיאוריה הפרוידיאנית - נזק עתידי
הפסיכולוגיה ההתפתחותית של פרויד, שהיה הראשון שהחל לחקור את נפש האדם בכלים מעולם המדע, מתארת ומגדירה את שלבי ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד מלידתו ועד בגרותו. הדרך בה יעבור את כל השלבים, שאותם הוא חייב לעבור, לפי פרויד, בילדותו תקבע את אישיותו ואת יכולתו לתפקד בעולם בימי חייו הבוגרים. פרויד פירט לגבי השלבים בהתפתחות האדם, שבכל שלב כזה האדם לומד משהו חשוב על עצמו ועל העולם שקשה ללמוד אותו בתקופת חיים מאוחרת יותר ואם לא תתרחש למידה באותה תקופת חיים, הדבר מאוד יקשה על האדם להשלים את החסר בתקופה מאוחרת יותר ולכן התייחס פרויד לכל שלב ושלב כאל תקופה מכרעת, קריטית.
פרויד האמין ש-5 השנים הראשונות הן השנים המכריעות ביותר בהתפתחות האדם, פרויד פירט 2 תהליכים שעלולים להתרחש בתגובה למשבר שגורם לחוסר ביטחון או חרדה, התהליכים האלה נקראים "פיקסציה-רגרסיה" (קיבעון ונסיגה).
פיקסציה (קיבעון)- כאן בעצם נשאר האדם
תקוע בשלב מסוים והוא אינו יכול לעבור לשלב הבא בהתפתחות, כל עוד לא נפתר הקונפליקט באותו השלב. ככל שהקונפליקט גדול יותר כך גדלה כמות האנרגיה המושקעת בהתמודדות עם הבעיות המאפיינות את השלב הקודם ולעומת זאת קטנה האנרגיה שנשארת על מנת להתמודד עם בעיות ואתגרים של השלב הבא.
שלבי ההתפתחות הם הכרחיים, והתייחסות "נכונה" או "בלתי נכונה" אל הילד היא הקובעת את התנהגותו כאדם מבוגר. פרויד מדבר במושגים כמו "חבלה", "טראומה", ועוד מונחים המבטאים נזקים שאינם ניתנים לתיקון. האדם נבנה לבנה על גבי לבנה - משלבי ההתפתחות הליבידייניים ומהתייחסויות הזולת אליו בשלבי התפתחותו עד הבגרות. לחלק הא-לוהי שבו אין כל השפעה על התפתחות זו, ולא לבחירה החופשית שלו, ומבגרותו ואילך אין הוא אלא תוצאה הכרחית של מה שאירע לו בילדותו.
מאז פיתח פרויד את התיאוריה הפסיכואנליטית, קמו פסיכולוגים וחוקרים נוספים בנפש האדם וגילו "גורמים" נוספים ושונים שמעצבים את אישיותו של האדם משחר ילדותו. אך את הרעיון שהינו רעיון יסודי וחוזר על עצמו בכל גישה פסיכולוגית שהיא (מלבד גישתו של אדלר, עליה נדבר בהמשך העבודה), שהתנהגות האדם נקבעת על ידי גורמים חיצוניים (סיבות) יהיו אשר יהיו אף אחד מהם אינו שולל.
התיאוריה של פרויד ושל ממשיכיו – הפסיכולוגים איננה מכירה ברעיון הבחירה החופשית. התפיסה הפרוידיאנית היא דטרמיניסטית. וכך כל תיאוריות הפסיכולוגיות שהתפתחו במהלך השנים באסכולות ובגישות השונות בעקבותיה- ההתנהגותית, החברתית, ההומניסטית, קוגניטיבית, פיזיולוגית, ועוד, שגם אם הן מסבירות את התנהגות האדם כתוצאה של תנאים
שונים שיכולים לנבא אותה, הן עדיין מסבירות את נפש האדם והתנהגותו בתפיסה הדטרמיניסטית.
מתוך תיאוריות פסיכולוגיות שונות ומגוונות אלו צמח תחום שנקרא "הורות" (parenting”"). רק בספריית אוניברסיטת חיפה תחת הנושא parenting מופיעים 176 כותרים רובם ספרי הדרכה להורים על איך לחנך ילדים (“manuals”). ספרים אלו אוצרים בתוכם אינספור כללים בחינוך ילדים.
וכך, מדריכי ההורות הקיימים "בשוק", שמבוססים על ההנחה כי השפעת ההורים על התפתחות ילדיהם מובנת מאליה, מובילים את ההורים למחשבה המתבקשת שמעשיהם ויחסיהם עם ילדיהם צריכים להיות
נכונים. מכיון שמה שיצא מהם בבגרותם הוא תוצאה של איך שגידלו אותם. ושהם מעצבים את נפשם של ילדיהם. ולכן אסור להם לטעות! כל טעות היא הרת גורל לא רק לאותו הרגע, אלא היא בעלת השפעה ארוכת טווח לאורך כל חייהם. וההורים לוקחים על כך אחריות. (האומנם, כך צריך להיות?)
• פגיעה עכשווית בילד או "הילד במרכז"
סיבה נוספת לתחושת האשמה שחשים הורים רבים היא שנוסף להם בעת שהם מגדלים את ילדיהם מימד נוסף שאליו הם צריכים לתת את דעתם והוא הנפש העדינה של הילד שצריך מאוד להיזהר שלא לפגוע בה. זה נכון שלהורים רבים ישנה מטרת על בחינוך הילדים והיא להכינם להיות בוגרים אחראיים וממשיכי דרכם, אולם, בדרך להשגת המטרה מציבים ההורים לעצמם יעד קצר טווח שחשוב להם להשיגו והוא אושרם של ילדיהם, כפי שניסחה זאת ג'ן לידלוף בכותרת ספרה "עקרון הרצף – איך לגדל ילדים
מאושרים". וזאת מכיוון שקיימת הנחה הרווחת בעולם המערבי (שמושפעת מהמחקר הפסיכולוגי בתחום) כי ילד שאינו מטופח מספיק מבחינה רגשית ויוזנח רגשית ע"י הוריו, התפתחותו הפיזית והנפשית תיפגע מכך. גישה זו מציבה את הילד ואת כל צרכיו הפיזיים והרוחניים במרכז, והפועל היוצא מכך הוא שמה שנותר להורים זה רק להתאים את עצמם אליו, ולספק לו אותם. עליהם לספק לילדם חום ואהבה, תמיכה פיזית ורגשית בכל תחום, הימנעות מתיסכולים וממצבים שאינם נעימים, תשומת לב, דאגה, תחומי עניין, ועוד. הרשימה עוד ארוכה . ההורים נושאים על כתפיהם את האחריות לכך שילדיהם יחוו ילדות מאושרת. וכפי שאם ל-5 ילדים אמרה לי השבוע:
"כואב לי שבני בן ה-7 הולך לישון עצוב. ערב אחרי ערב הדבר חוזר ונשנה, והילד ישן עצוב, מה אני עושה לא בסדר, איפה אני אשמה".
תיחקור קצר גילה ששמעה זאת בהרצאה של פלוני, מומחה בחינוך ילדים, שכלל חשוב בחינוך הילדים הוא שהילדים לא ילכו לישון כשהם עצובים. האם מנסה לקחת על עצמה את האחריות לאושרו של בנה אך למרות מאמציה הרבים, איננה מצליחה להביא אותו למצב של אושר או שמחה טרם לכתו לישון. הדבר גורם לה לרגשות אשמה.
בספרה המרגש, "להיות אני עצמי", מתארת בלהה שפר את רגשותיה הראשוניים בהפכה לאם לבנה בכורה חנוך:
"כן, תיסכול. זו "המילה הגסה" של הפסיכולוגיה המודרנית. מלה זו גרמה לי הרבה כאב ראש. מבוכתו של ילד קטן נוגעת ללבך, ואת מוכנה מיד להרגיע אותו. אכזבתו מצערת גם אותך, וכבר את ממהרת לפצות אותו על כך, אי שביעות רצונו מדאיגה אותך ומעוררת בך רגשי אשמה, ומיד את מוכנה לתקן את המעוות. במלה אחת קטנה, במעשה אחד, יש בידך למחות את כל הדמעות כולן, והמאור הקטן שלך שוב יזרח. וכי מה היא שמחתה של אם, אם לא לראות את ילדה מאושר בכל רגע, שמח בכל עת ומרוצה תמיד?! אבל יחד עם זאת, את גם רוצה לחשל אותו, את רוצה שיהיה מסוגל לעמוד בכגון אלה ואת תוהה: כיצד עושים זאת?..."
תהיות אלו היו מנת חלקה של בלהה שפר כאם מלפני כ-50 שנה. מאז ועד היום המצב איננו שונה בהרבה אצל הורים רבים, מלבד העובדה שהיום הורים רבים עדיין מאמינים שע"י מניעת קושי וכאב מילדיהם הם הם שיצמיחו בוגרים ראויים, למרות שרואים היום את הפירות המרים של ההורות המפוחדת והמגוננת. בעקבות נסיונה האישי, והתהיות האישיות שלה, חיפשה שפר דרך חינוכית אחרת. היא פיתחה מודל אחר בו תיסכול וקושי אינם מילה גסה יותר, כי אם מנוף לצמיחה. נרחיב על גישת שפר בהמשך.
2. תחושה של אדם העובר עבירה – ההסבר מבוסס על פי התיאוריה האדלריאנית
פעם ההורה ייצג כלפי הילד סמכות ברורה ומוחלטת - על פיו יישק דבר. היום - מתוך הרצון לשוויוניות ודמוקרטיה במשפחה - קיים "ערעור" על הסמכות ההורית, וההורים היום מרגישים פחות בטוחים ויותר מבולבלים.
על-פי גישת אדלר, הבילבול נוצר כתוצאה מכך שהחברה המערבית בת זמננו היא חברה דמוקרטית ובה כל אדם הוא שווה זכויות לחברו. ומאחר שחברתנו הינה דמוקרטית, הרעיון הדמוקרטי הועתק למשפחה. ילדים היום נחשבים לשווי זכויות בחברה. ולכן גם במשפחה הם שווים. ולכן אין לדרוש מהם, לכפות עליהם דבר, אסור להעניש אותם, צריך להתייעץ איתם, לקיים איתם הסכמים ומשאי מתן, ישיבות משפחתיות ועוד.
ולכן הורים רבים שואלים את עצמם
"מי אני שאדרוש מילדי לציית לי". הלא הילד שווה אלי וגם לו יש דיעה.
על-פי גישת אדלר אסור להשתמש בכוח או בכפייה על הילדים, על מנת להשיג שיתוף פעולה.
החברה המודרנית מתעסקת היום בזכויותיו של הילד ובחובותיו של ההורה. לשם גיבוי זכויות הילד הוקם בישראל מוסד מסוים שדואג כי הילדים יזכו בזכויותיהם ולא יקופחו חלילה ע"י הוריהם. מוסד זה מפנה אל ההורים אצבע מאשימה, תעשה כך, ואל תעשה כך, אסור לעשות את זה, צריך להתנהג כך וחשוב להתייחס אחרת! מוסד זה דואג לזכויות הילד ולחובות ההורים כלפיו.
חוסר אמון זה בהורים
מחליש את כוחו של ההורה מול ילדו, ומערער את סמכותו – תפקידו – לחנך.
וכך - הפיקוח החיצוני נוסף על מצפונו האישי של ההורה שגם בלעדיו מלקה את עצמו ללא הרף, כפי שתיארנו בסעיף הקודם. ונוסיף למועצה לשלום הילד עוד אינספור גורמים העוסקים בכך - המורה, הגננת, היועצת , הפסיכולוגית, לשכת הרווחה, עובדים סוציאליים ומאבחנים מסוגים שונים, בדאגתם לרווחתו של הילד, כולם בוחנים את ההורה ובודקים האם הוא מתנהג עימו כראוי.
לעיתים נראה כי ההורה הוא אויבו של ילדו, ועל גוף חיצוני לדאוג לכך שהילד יקבל את זכויותיו, ויגן עליו, בין היתר מפני הוריו. ההנחה היא שהילד הוא קורבן חסר ישע לדחפיו האלימים של הורהו. ואין לו שום יד ורגל בדבר היותו מוכה ע"י הוריו.
על פי הגורמים המוסדיים שפירטנו לעיל, ההורה הינו החשוד המרכזי אם נגרם נזק כלשהו לילד. והוא נחשב ככזה אלא אם כן יוכח אחרת. שלא כמו בתחומים פליליים אחרים, שבהם אדם נחשב לחף מפשע, כל עוד לא יוכח אחרת. וההורים מאמינים שכך הוא על עצמם ו/או על הורים אחרים בסביבתם. וגם החברה מאמינה בכך שההורים מועדים לפגיעה בילדיהם, ושהם אחראים לכל נזק שנגרם לילדיהם.
לסיכום, ההורה נתון בכל רגע ורגע מהורותו תחת "פיקוח" פנימי-פסיכולגי וחיצוני-חברתי. הוא מציב לעצמו, והחברה מסביבו, אינסוף תנאים להורות טובה או נכונה. ואיך לא יחוש ההורה כי על כל צעד ושעל בחינוכו את ילדיו עלול הוא "לעבור עבירה". ואם עבר עבירה אין הוא אלא אשם בין אם לנזק מיידי ע"י פגיעה באושרו הנוכחי ובזכויותיו של הילד או באושרו העתידי – בפגיעה בתפקודו העתידי כבוגר.
במאמרים הבאים נדון בהשלכות הנובעות מרגשות האשמה של ההורים.
מאיה יצחייק
B.A בפסיכולוגיה, מנחת הורים מוסמכת בגישת שפר.
מעבירה סדנאות הורים לאמהות
maya.itz77@gmail.com
054-8441972 04-9849042
